החלטה בתיק ת"א 2060-07

מבוא

1.         בפניי בקשה של הנתבעות 5- 7 לבטל היתר המצאה אל מחוץ לתחום שניתן לבקשת התובעים (תיק בש"א 21143/07) וכן בקשה של התובעים לקבוע כי כתב התביעה הומצא כדין לנתבעות 5- 7 באמצעות מורשה מטעמן בישראל (תיק בש"א 1041/08).

2.         עסקינן בתביעה לתשלום סך של 86,132,567 ש"ח שהגישו 200 תובעים, ועניינה השקעה כספית שהשקיעו בקרן השקעות שפעלה באי קיימן ( להלן: "הקרן הקיימנית"), אשר ירדה לטמיון, לטענתם, באשמתם של הנתבעים כולם, שאיפשרו השקעה של כספי הקרן הקיימנית במניות ספקולטיביות, בניגוד מפורש לאיסורים שנקבעו במסמכי ההצטרפות לקרן.

3.         על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת 5, חברה זרה שמושבה באיי קיימן, שימשה כמזכיר של הקרן הקיימנית ומילאה בה תפקידים נוספים. הנתבעת 6, חברה זרה שמושבה בגרנסי שבאיי התעלה היתה המתכננת והמבצעת של הקמת הקרן הקיימנית וכן היתה מופקדת על טיפול בבקשות ההצטרפות של משקיעים לקרן. הנתבעת 7, חברה זרה שמושבה בלונדון, היתה הבנקאי של הקרן הקיימנית. בחשבונותיה הוחזקו כספי הקרן והחל משנת 2006 היא שימשה כברוקר נוסף של הקרן. הנתבעות 5- 7 נמנות על קונצרן הבנקאות העולמי קרדיט סוויס.

להשלמת התמונה יצויין כי הנתבעת 4 היתה מנהלת ההשקעות של הקרן הקיימנית והנתבעים 1- 3 הם דירקטורים בנתבעת 4. הנתבע 1 הוא תושב ישראל.

4.         התובעים ביקשו וקיבלו היתר המצאה לחו"ל של התביעה נגד הנתבעות 5- 7 ( להלן ביחד: "הנתבעות") ונגד הנתבעים 2 ו- 3. הנתבעות ביקשו ביום 1.11.2007 לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל.

במקביל, ביצעו התובעים המצאה של כתב התביעה לחברת קרדיט סוויס ישראל ( להלן: "החברה הישראלית"), הנמנית על קונצרן קרדיט סוויס העולמי, וביקשו לקבוע כי זוהי המצאה כדין לנתבעות באמצעות מורשה בהנהלת עסקים לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ( להלן: "התקנות").

מכאן שתי הבקשות שבפניי.

5.         יצויין כי  הנתבעות תמכו את התנגדותן לבקשה בענין ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים בתצהירים של נושאי משרה בנתבעות, שאף נחקרו על תצהיריהם, אך הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל לא נתמכה בתצהיר, בנימוק שהיא מבוססת כל כולה על כתבי הטענות בתיק ועל טענות משפטיות.

6.         במאמר מוסגר יצויין כי אף הנתבעים 2 ו- 3 ביקשו בתחילה לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל שניתן ביחס אליהם, אך מאוחר יותר חזרו בהם מבקשה זו.

7.         נדון תחילה בבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל ולאחר מכן נדון בבקשה בענין ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים.

הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל

8.         הנתבעות טענו בסיכומיהן כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות, שעניינה תביעה המבוססת על חוזה שנעשה בתחום המדינה, שכן לא קיים חוזה בין המצהיר מטעם התובעים לבין הנתבעות, אלא ההסכם היחידי שקיים הוא הסכם בין התובעים לבין קרן ההשקעות הישראלית (שלימים, פעילותה הועברה לקרן הקיימנית). באשר לתובעים שחתמו על הסכם הצטרפות לקרן הקיימנית, לאחר הקמתה, הרי שמקום הקיבול היה באיי קיימן ולא בישראל.

הנתבעות טענו כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(5) לתקנות, שעניינה תביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה, שכן הן לא היו מעורבות באופן כלשהו בענין פדיון כספי ההשקעה, והבקשה לפדיון הופנתה בכלל לתאגיד אחר שפעל כשלוח נאמן מטעמם של התובעים והשקיע את כספם בקרן הקיימנית ( להלן: "תאגיד TS").  מכל מקום, ככל שמדובר במחדל של החברה הקיימנית, הרי שההפרה נעשתה מחוץ לישראל, שכן מה שקובע הוא המקום ממנו אמור היה להשלח התשלום, ולא המקום בו היה אמור להתקבל התשלום.

הנתבעות הוסיפו וטענו כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(7) לתקנות, שעניינה תביעה בגין מעשה או מחדל בתחום המדינה, שכן המצהיר מטעם התובעים לא ידע על מעשה או מחדל כאמור של הנתבעות ולמעשה כל ידיעתו מבוססת על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה.

הנתבעות טענו עוד כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(10) לתקנות, שעניינה נתבע זר שהוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בישראל, שכן התביעה נגד הנתבע 1, שהוא נתבע ישראלי, הוגשה שלא כדין, תוך הרמת מסך, במטרה לגרור את הנתבעות לבית משפט בישראל. כמו כן, על פי ההוראות במסמכי הקרן הקיימנית, פטורות הנתבעות מכל אחריות שעניינה פיקוח על אופן ביצוע ההשקעות.

לבסוף טוענות הנתבעות כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה וכי ככל שקיים מסמך כלשהו המבסס קשר בינן לבין התובעים, הרי שזהו הסכם ההצטרפות לקרן הקיימנית, אשר בס' 9 שלו קובע כי הדין שיחול במקרה של סכסוכים הוא הדין הקיימני, וכי הסמכות נתונה לבתי המשפט באיי קיימן.

9.         לאחר שעיינתי בטיעוניהם המאוד מפורטים של בעלי הדין, הן במסגרת הבקשה, התשובה והתגובה והן במסגרת הסיכומים שהוגשו, ולאחר ששמעתי את עדותו של המצהיר מטעם התובעים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לביטול היתר ההמצאה, ולהותיר על כנו את היתר ההמצאה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

10.        אכן, מקובלת עליי טענתן של הנתבעות לפיה לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(4), שכן לא קיים חוזה כלשהו בין הנתבעות לתובעים. גם אם מסמכי ההצעה של הקרן הקיימנית על פיהם נעשתה ההשקעה, מהווים חוזה בין התובעים לבין הקרן הקיימנית, לא ניתן לראות בכך משום חוזה בין התובעים לבין נותני השרותים לקרן הקיימנית, קרי, הנתבעות. מאותו הטעם אין גם עילת המצאה לפי תקנה 500(5), שכן בהעדר חוזה בין התובעים לנתבעות, לא יכולה להתקיים עילת המצאה בגין הפרת חוזה בתחום המדינה.

11.        שונים הם פני הדברים בנוגע לעילת המצאה לפי תקנה 500(7), קרי, כאשר מדובר בתובענה על מעשה או מחדל בתחום המדינה. במקרה דנן, התובעים טוענים כי הנתבעות לא מנעו מהנתבע 1 להמשיך ולבצע את השקעותיו הפסולות מתוך ישראל וכמו כן, מדובר במחדל שעניינו אי העברת כספי הפדיון לחשבונות של התובעים בישראל. הטיעון הראשון איננו מקובל עליי, שכן מחדל הפיקוח, אם היה כזה, נעשה בחו"ל, מקום מושבן של הנתבעות, ולא בישראל, מקום מושבו של הנתבע 1. יחד עם זאת, הטיעון השני מקובל עליי. אני סבור כי כאשר מדובר בעילת תביעה נזיקית, כמו במקרה דנן, הרי שאם הנזק התגבש בישראל, יש בכך כדי לבסס עילת המצאה לפי תקנה 500(7). אמנם, העוולה הנזיקית, אם אכן היתה כזו, בוצעה על ידי הנתבעות בחו"ל, אך הנזק לתובעים התגבש בישראל, היא המקום בו היו אמורים לקבל את פדיון השקעתם. ודוק: גם אם כספי הפדיון היו אמורים להיות מועברים לישראל על ידי צד שלישי, למשל, תאגיד TS, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהאחריות להיווצרותו של הנזק, קרי, לירידת ההשקעה לטמיון, מיוחסת על ידי התובעים לנתבעות, ועל כן ישנה עילת המצאה לפי תקנה 500(7). לנזק שני פנים: פן אחד הוא אובדן ההשקעה, וכתוצאה מכך, הפן השני הוא אי העברת כספי הפדיון לישראל. המרכיב הראשון של הנזק התרחש בחו"ל, אך המרכיב השני התרחש בישראל. העובדה שהמצהיר מטעם התובעים לא ידע לענות על שאלות משפטיות בהקשר זה, אינה מעלה או מורידה. הוא הדין בעובדה שהמצהיר ביסס את ידיעתו גם על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה, שכן ניתן להסתפק בשלב זה בעדות מפי השמועה.

12.        בנוסף, קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(10), שעניינה נתבע זר שהוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בישראל. במקרה דנן, אין ספק שהתביעה הוגשה כדין נגד הנתבע 1, הואיל ומיוחסים לו באופן אישי מעשי עוולה שביצע בכך שניהל מדיניות השקעות רשלנית שלא בהתאם למסמכי ההצטרפות לקרן. אין מדובר בהרמת מסך, כנטען על ידי הנתבעות, אלא באחריות נזיקית ישירה של אורגן שביצע על פי הנטען עוולה נזיקית (ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ , תק-על 94(3), 2008 , 2028 (1994)). באותה מידה, ניתן לקבוע כי הנתבעות הן בעל דין דרוש או נכון שכן מיוחסים להן מחדלים בפיקוח על פעולותיו של הנתבע 1. כידוע, המבחן לענין עילת המצאה לפי תקנה 500(10) הוא מבחן ליברלי ומרחיב. ראה למשל  ע"א 65/81 FIAT AUTO, S.P.A., TORINO נ' אשדוד בונדד בע"מ , פ"ד לז(2), 837 (1983), שם נפסק כי: